ויניקוט הדגיש את כשלון הסביבה כמקור לחולי ולעיוות התפתחותי. הוא החזיר את מקור הפתולוגיה לגורמים ממשיים תוך שינוי של מושג הטראומה מארוע חריג ויחיד אל דפוס מתמשך של כשלים קטנים של הסביבה. כך למשל, כשל מוקדם של הסביבה, יכול לחולל פיצול של העצמי וליצור ״עצמי כוזב״, כלומר: עצמי החי בתגובתיות למציאות ללא השפעת הספונטניות והיצירתיות המקורית שלו על העולם. טיפול נפשי, על פי ויניקוט, מתקיים ״בחפיפה של שני אזורי משחק״, זה של המטופל וזה של המטפל. המטפל ״הטוב דיו״ ממלא את תפקיד האם. הוא נדרש להיות ״אוביקט סוביקטיבי״ המסור בידי צורכי היצירה של המטופל, כמו גם להעשות ל״אוביקט אוביקטיבי״ הניתן ליחסים של נפרדות בסביבה האנושית הממשית. ויניקוט ניסח את ״תפקיד הראי״ של האם בהתפתחות הילד. חווית המפגש של התינוק עם עצמו בפני אמו, והעובדה שיש עדים להתהוותו, ושאין משאירים אותו לבד עם מה שהוא ועם מה שמתהווה, מהווה מצע להתפתחות וקיום העצמי. בהתאם לכך, המטפל משמש למטופל ראי חי, נושם, חווה, המעבד ונותן משמעות לחוויות. תורת הטיפול של ויניקוט הינה רדיקלית מכפי שנהוג לעיתים לחשוב, בעיקר כשמדובר במטופלים קשים וברעיון הרגרסיה בטיפול. הגישות התיאורטיות המשפיעות עלי, מתוות דרך הרואה בטיפול נפשי ״הזדמנות חדשה להתפתחות״ וחותרות לחוויות של ״התחלה חדשה״. ההתנסויות הקשות, הכואבות והבלתי נסבלות עוברות שינוי על ידי ההתחיות שלהן בטיפול נפשי, דרך תהליך של עיבוד והענקת משמעות המתהווה בתוך מרחב חוויה חדש. על פי התיאוריות האלה, הריפוי הנפשי נוצר בהתחיות של העבר בהווה, בתוך קשר של החזקה והכלה, בעזרת הינתנות ונוכחות מסורה של המטפל, ומתוך התחברות נפשית עמוקה בין המטפל למטופל. בהקשר שכזה, הנפש יכולה להתאחות, להתחדש, לחוות תקווה ולהתחיל לחיות מחדש.