חשיבה תאורטית על טיפול נפשי

 

החשיבה והעשיה הטיפולית שלי מושפעת מכמה גישות תיאורטיות. אני בדרך כלל נשענת על החשיבה של ד.ו. ויניקוט ועל קבוצת ״העצמאים״ אשר מדגישים את יחסי הסוביקט עם סביבתו ואת החוויה האותנטית של העצמי. אני נעזרת בחשיבה של המודל ההתיחסותי המתמקד בהתרחשות הנוצרת במפגש בין הסוביקטים. יש מקום חשוב בליבי ל״פסיכולוגית העצמי״ מבית מדרשו של היינץ קוהוט אשר מגדירה את מושג העצמי וממקמת אותו בלב התיאוריה ובמרכזו של טיפול נפשי. אני נתרמת מהפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית העוסקת בדאגות הקיום היסודיות של כל אדם: חרות, חיפוש אחר משמעות, בדידות, והתמודדות עם המוות. התיאוריות המנחות אותי התפתחו מן התיאוריה הקלסית ששמה דגש על ההתפתחות היצרית, על קונפליקטים לא מודעים בין הדחפים ובין מבנים של האישיות, וכמו כן התמקדה בההשפעה המרכזית והמכרעת של הפנטזיה על עיצוב ההתפתחות הנפשית. הגישות התיאורטיות שמכוונות אותי, הן אלו שמדגישות את ההתפתחות של העצמי, את החוויה של היות עצמי אמיתי, שלם, חיוני, ספונטני ויצירתי.

על פי גישות אלו החוויות והארועים המציאותיים והממשיים הם אלו ששורטים, פוצעים, מפצלים, ומסלפים את הנפש. בהתאם לכך, הדגש עובר מהתרכזות במרחב התוך נפשי, אל התיחסות למרחב הבינאישי, לראיית היחסים בין הסוביקט לאחרים כחשובה ומשלימה את ההתבוננות התוך אישית. מכאן נגזרת דרך טיפולית שבה העזרה הנפשית אינה מסתמכת רק על פרשנות של המטפל הכל יודע, על עיבוד קונפליקטים בין הרשויות הנפשיות השונות, או על העלאת חומרים מן הלא מודע למודע. ד.ו. ויניקוט נחשב לאדריכל הרעיוני שתרם לשינוי ההתפתחותי של הפסיכואנליזה, למעבר מעיסוק במוקדים של דחף אנרגיה ומבנה, אל חקר החוויה הסוביקטיבית כמגדירה את הנפש האנושית. הפסיכואנליזה המסורתית התמקדה במציאות הנפשית הפנימית וביחסיה למציאות החיצונית. ויניקוט הכליל את החוויה הסוביקטיבית דרך ניסוח של אזור נפש שלישי, איזור ביניים אשר ממוקם בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית, המכונה ״מרחב פוטנצילי״. במרחב זה מתהווה ומתרחשת החוויה הסוביקטיבית. המטרה של טיפול נפשי השתנתה וכך הטיפול אינו עוד תהליך של התאבלות בוגרת והשלמה רציונלית עם גבולות הקיום. המטרה בטיפול נפשי היא יצירת מרחב שבתוכו יוכל המטופל לשחק, לגלות את דרכו האישית והיחודית לפרש ולחוות את המציאות החיצונית. החוויה הסוביקטיבית, התהוות של חוויות של חיים כיצירה מתמשכת, מתגשמים בתוך הקשר של יחסים עם זולת. התפתחות תקינה של חווית העצמי וצמיחת התינוק לאדם אישי ויחודי מותנות ב״סביבה מאפשרת" וב״אם טובה דיה״. אם זו שומרת על ״רצף ההוויה״ של התינוק, ומתאימה עצמה לצרכיו המתפתחים. 

ויניקוט הדגיש את כשלון הסביבה כמקור לחולי ולעיוות התפתחותי. הוא החזיר את מקור הפתולוגיה לגורמים ממשיים תוך שינוי של מושג הטראומה מארוע חריג ויחיד אל דפוס מתמשך של כשלים קטנים של הסביבה. כך למשל, כשל מוקדם של הסביבה, יכול לחולל פיצול של העצמי וליצור ״עצמי כוזב״, כלומר: עצמי החי בתגובתיות למציאות ללא השפעת הספונטניות והיצירתיות המקורית שלו על העולם. טיפול נפשי, על פי ויניקוט, מתקיים ״בחפיפה של שני אזורי משחק״, זה של המטופל וזה של המטפל. המטפל ״הטוב דיו״ ממלא את תפקיד האם. הוא נדרש להיות ״אוביקט סוביקטיבי״ המסור בידי צורכי היצירה של המטופל, כמו גם להעשות ל״אוביקט אוביקטיבי״ הניתן ליחסים של נפרדות בסביבה האנושית הממשית. ויניקוט ניסח את ״תפקיד הראי״ של האם בהתפתחות הילד. חווית המפגש של התינוק עם עצמו בפני אמו, והעובדה שיש עדים להתהוותו, ושאין משאירים אותו לבד עם מה שהוא ועם מה שמתהווה, מהווה מצע להתפתחות וקיום העצמי. בהתאם לכך, המטפל משמש למטופל ראי חי, נושם, חווה, המעבד ונותן משמעות לחוויות. תורת הטיפול של ויניקוט הינה רדיקלית מכפי שנהוג לעיתים לחשוב, בעיקר כשמדובר במטופלים קשים וברעיון הרגרסיה בטיפול. הגישות התיאורטיות המשפיעות עלי, מתוות דרך הרואה בטיפול נפשי ״הזדמנות חדשה להתפתחות״ וחותרות לחוויות של ״התחלה חדשה״. ההתנסויות הקשות, הכואבות והבלתי נסבלות עוברות שינוי על ידי ההתחיות שלהן בטיפול נפשי, דרך תהליך של עיבוד והענקת משמעות המתהווה בתוך מרחב חוויה חדש. על פי התיאוריות האלה, הריפוי הנפשי נוצר בהתחיות של העבר בהווה, בתוך קשר של החזקה והכלה, בעזרת הינתנות ונוכחות מסורה של המטפל, ומתוך התחברות נפשית עמוקה בין המטפל למטופל. בהקשר שכזה, הנפש יכולה להתאחות, להתחדש, לחוות תקווה ולהתחיל לחיות מחדש.

 אמירים 

© Copyright 2013 סמדר אליסף כל הזכויות שמורות